החלטה בתיק ת"א 38377-10-11

1.      החלטה בשאלת האחריות לנזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 22.7.10, בה היו מעורבות היו מכוניות נהוגות על ידי התובע והנתבע 2 [להלן - "הנתבע"].

         החלטה זו תיוחד לשאלת האחריות לתאונה וטענות נוספות של הנתבעים כלפי הצדדים השלישיים שעיקר עניינן בשאלת הכיסוי הביטוחי, נותרו לדיון לשלב הבא, כמובן בהנחה שייקבע בית המשפט שנושאים הנתבעים באחריות לנזקי התובע.

2.      ברקע להחלטה זו הסכמה דיונית שאליה הגיעו הצדדים בסיוע בית משפט, לפיה יתייתר הדיון בשאלת גובה הנזק. שיעורו הועמד בהסכמה על סך של 50,000 ש"ח [ראה פרוטוקול הדיון מיום 28.10.2012].

3.      על פני הדברים, שאלת האחריות לתאונת הדרכים, לאו שאלה היא. הגם שבמהלך הדיון נקטו באי כוחם הנכבדים של הצדדים בטענות כאלה ואחרות, אחריות הנתבעים לתאונת הדרכים מוחלטת, ויהא מי שיסבור, וייתכן שבצדק, שאלמלא גילו הנתבעים שיש בעייתיות בשאלת הכיסוי הביטוחי שלהם [נושא שאושר לדיון ולהכרעה כלפי הצדדים השלישיים בהמשך ההליך], לא היה הדיון בשאלת האחריות בא כלל אל העולם.

4.      על עובדות בסיסיות אחדות אין מחלוקת.

א.            נסעו הנהגים בכיוונים נגדיים בכביש רב מסלולי, ככל הנראה, כשבכביש שני מסלולים בכל כיוון. (לטענת התובע, אף נסע בנתיב הימני של הכביש בכיוון נסיעתו; גם על נקודה זו לא חלק הנתבע).

ב.             התאונה התרחשה בצומת בה נפגש הכביש הרב מסלולי הנ"ל עם כביש שניצב לו, רחוב שניצב מצד ימין מכיוון נסיעתו של התובע, ומשמאל ביחס לנתבע.

ג.             התובע, פניו היו לנסיעה ישרה בדרך זו, ולא ביקש הוא לפנות, בין ימינה ובין שמאלה.

ד.             והיה זה הנתבע, שנהג בכיוון הנגדי שביקש לפנות שמאלה, לאותו כביש שניצב לדרך הראשית בה נסעו השניים. אגב פנייה זו, שכאמור, אינה במחלוקת של ממש, התרחשה התאונה.

ה.            פשיטא ופשיטא, מעבר לכל טענה אפשרית כזו או אחרת שהועלתה בדיון, שבכביש ראשי, נהג המבקש לפנות שמאלה באופן שיהא בו כדי לחצות את כיוון נסיעתו הישרה של נהג מהכיוון הנגדי, עליו חובת הזהירות, ומדובר בחובת זהירות מוגברת.

                ולמעשה, די היה בכך כדי להוות בסיס להחלטת בית המשפט.

ו.             ואם בכל זאת לא די, כלפי הנתבע 2 אף הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בירושלים [ת/2], הנתבעד הודה בו והורשע, ועל הפרק נסיבות עליהן חל גם סעיף42א לפקודת הראיות. עם זאת, אין חולקין, שאין בהרשעה כאמור כדי למנוע מהנתבע לטעון לרשלנות תורמת במישור האזרחי, ולמעשה, מתנהל הדיון, על בסיס מצב דברים זה.

לא בכדי סבר בית המשפט לציין כבר בפתיח להחלטה זו, שלמיטב הערכתו, אלמלא גילו הנתבעים שגלומה בעייתיות בכיסוי הביטוחי שלהם, לא היו סבורים הם כלל לטעון כנגד אחריותם לתאונה. האמור לעיל, מהווה בסיס למסקנות חד משמעיות.

5.      ועם כל זאת, והגם שלטעמי, מיותר הדבר לחלוטין, אתייחס בקליפת האגוז גם לאחדות מטענותיהם הנלוות של הצדדים.

א.            אשר למהירות הנסיעה של הנהגים. בנסיבות אלה, דומני, שאין לשאלה זו חשיבות יתרה, בפרט נוכח מצב הדברים לפיו אין בפני בית המשפט ראיה מוצקה לנסיעה במהירות מופרזת של מי מביניהם. אין בפנינו "תיק - מהירות". לא נגרמה התאונה בשל מהירות נסיעה אלא בשל החלטתו החפוזה של הנתבע לפנות שמאלה, בלא שנתן זכות קדימה לרכב שבא מולו.

ב.             אין חולקין שבכביש הניצב, זה שהתחבר לכביש בו נסע התובע מצד ימין, עמדה מכונית מסוג וולוו. מנקודת מבטו של התובע, חלקה של מכונית הוולוו בסיפור מצטמצם לכך, שלאחר שהתנגש בו הנתבע מצד שמאל, הוטחה מכוניתו של התובע לעבר אותה וולוו ופגעה גם בה. בשאלת האחריות, בנסיבות אלה, לא סבר התובע, ובצדק, לבוא בטענות כלשהן לנהג הוולוו, שהיה, לתפיסתו, קרבן לנהיגתו הפרועה של הנתבע, כמוהו. ואולם, ביקש הנתבע להטיל על נהג מכונית הוולוו אחריות עודפת, טען שהתפרץ נהג זה לצומת בצורה לא זהירה במגמה לפנות שמאלה וכשראה שמתהווה סכנה, פנה לצד ימין. ואולם, לגרסתו, בנקודת זמן זאת, במטרה "לברוח מהוולוו", סטה התובע מעט שמאלה ובכך, היה כדי לגבש רשלנות תורמת מצידו של התובע [ראה, בפרט, עמוד 18 שורות 13 עד 16 לפרוטוקול]. ואולם, אינני רואה טענה זו כמוכחת, ואפילו הוכחה ספק עד כמה היה בה כדי לבסס הגנה לנתבע. בהמשך לכך  נמצא לציין כדלקמן:

ראשית, שאם אכן סבר הנתבע שלנהג הוולוו אחריות כה רבה לפרשה, ראוי היה שיראה בכך גם הגנה במסגרת ההליך הפלילי-תעבורתי, שהתנהל כלפיו, וגם במישור האזרחי, ראוי היה שישלח הודעת צד שלישי כלפיו במסגרת הליך זה. ברם, לא עלה הדבר כלל על דעתו, וזאת, אגב, למרות שההליך של הודעות צד ג' מוכר היטב לנתבעים, שהרי נקטו הם בכך כלפי סוכן הביטוח וחברת הביטוח.

שנית, בכל מקרה, פנייתו שמאלה של הנתבע בנסיבות בלתי זהירות כמפורט לעיל,  אינה במחלוקת של ממש, ובאופן כללי מעט תמוהה הגרסה ששני נהגים נכנסו לצומת באופן בלתי סביר בדיוק באותה שניה - הנתבע עצמו וגם נהג הוולוו. ער בית המשפט למאמצי ההגנה להפנות לצילום מסוים לפיו, לכאורה, עומד הוולוו במרכז הכביש, ומכאן ביקש הנתבע להוכיח את טענתו. ואולם, עיינתי בצילום בקפידה (נ/2), ואינני בדעה שניתן ללמוד ממנו מסקנות של ממש, מלבד עצם העובדה, שאינה במחלוקת, שגם וולוו זו נפגעה בתאונה. קשה לראות מהצילום שאכן עמדה מכונית הוולוו במרכז הכביש, קשה עוד יותר ללמוד מכך, שהייתה היא במצב של נסיעה בקרות התאונה ואף אם עמדה המכונית מעט מעבר לקו העצירה, מעט יותר קדימה לכיוון הכביש, עדיין אין כאן ראיה לכך שהייתה היא במצב של נסיעה, ועוד במגמה לפנות לכביש הסואן  בכיוון שמאלה.

ג.             עוד טען הנתבע שהסכים להסדר הטיעון בתיק התעבורה בשל כך שאוים על ידי אחרים - ועל פי הנטען, גם על ידי התובע דנן, ואולם, אם לנקוט לשון עדינה, אינני רואה טענה זו כמוכחת: לאחר שהוגשה לבית המשפט הרשעת הנתבע בבית המשפט לתעבורה ובהעדר ראיות מצד הנתבע לכך שאוים (אין אף ראיה שהגיש הוא תלונה על כך), יש לראות טענה זו כבלתי מוכחת.